ולא ימות וגו' דבר. תרגומו מדעם, כמו אין נגרע מעבודתכם דבר, כלומר כל שהוא (עטוואס, דאס גערינגסטע) וממעט יותר ממה שאח"ז לא מת אחד. וטעמו לא בלבד דבהמה אחת כלה לא תמות. אף גם מיתת אבר אחד ממנה לא תהיה (אבשטערבען) כל בטול והפסק כח חיות נקרא מיתה כענין וימת לבו בקרבו, וגם המצורע נקרא מת:
את כל מגפותי. י"מ בעבור שהיה במכת הברד קולות וברד וגשם ואש אמר מגפותי, ושפיר טען רי"א כי כל זה אינו מגפה והיה ראוי לומר את כל מופתי לא מגפותי, ועוד שהברד לא הכה כ"א הצמחים וב"ח אשר היו בשדה דוקא לא בעיר ולא בא אל לבו של פרעה, לכן פירש"י שהוא על מכת בכורות, ועליו שפיר נאמר אל לבך ובעבדיך, וקראו הכתוב בשם כל מגפותי ללמדך ששקולה כנגד כלם (וכבר הביא הרוו"ה בשם רש"י כ"י שהיה כתוב בו מכאן שמכת מיתת בכורות קשה מכולן, וזה דלא כמפרשים את דבריו ענין בכור כמו בכיר ולקיש יעו"ש), ונדחקו המפרשים מאד למה יזכיר בהתראת מכת הברד את מכת בכורות שהוא רביעית למכה זו, וגרם להם זה הקושי, כי היו מפרשים לשון אני שולח להווה מוחלט, וטעמו על המכה שרוצה עתה לשלוח עליו, ובאמת אין צורך לזה, כי לשון אני שולח נוכל לפרשו להווה תלוי, כמו מבכור פרעה היושב על כסאו (בא י"א) שהמכוון במלת היושב הראוי לשבת, וטעמו כאן ראוי לשלוח (זאללטע איך שיקקען), כלומר בפעם הזאת היה ראוי לשלוח את המכה הגדולה המיועדת לבא עליך אחר כל המכות, והיא מכת בכורות, ולא להתנהג עמך במתינות והליכות לאט לאט בשאר מכות תחלה. ומסתבר שאין מלת כל כאן כמלת כל העם שהוא תואר להיקף הפרטים (אללע), אבל הוא משרש כלה שענינו גמר והשלמה, כמו כלו תפלות דוד בן ישי (תהלים ע"ב), כלה הבית (מ"א יו"ד), ולפי שעונש מכת בכורות היה מיועד מתחלה לבא עליו בגמר והשלמת כל המכות, לכן קרא אותה כאן כל מגפותי ר"ל תשלום מגפותי (דיא לעטצטען שלאֶגע); ויותר יתכן לפרש מלת כל ענין כלל הכולל כמה פרטים תחתיו כמו ולא תעשו את כל המצות האלה (שלח ט"ו כ"ג) שהמכוון בו מצוה אחת כוללת כל שאר המצות וכן כאן מכה אחת כוללת כל שאר המכות (דאס הויפט מיינער פלאגען); ועל כוונה זו אמר אח"ז כי עתה שלחתי את ידי ואך אותך ואת עמך בדבר, מלת שלחתי הוא פועל עבר תלוי, כמו כי עתה הרגתיך (במדבר כ"א), כלומר היה ראוי להכותך עתה בדבר והוא מיתת הבכורות, ומקרא זה הוא מבאר בפרטית כללת המקרא שלפניו, וכבר קרא המשורר את מכת בכורות בשם דבר, אמר (תהלים ע"ח) לא חשך ממות נפשם וחיתם לדבר הסגיר ויך כל בכור במצרים, הנה מכת בכורות מוסב על המות והדבר, וכמ"ש המפרשים שם, (ובב"ק ד"ס) קראו את מכת בכורות בשם דבר, ע"ש במ"ש דבר בעיר ואתם לא תצאו; ורש"י כאן הסב מלת בדבר על דבר הבהמות יעו"ש, והוא דחוק כי למה יזכיר כאן מכה שהיא קודם דקודם למכה זו, כי מכת שחין מפסקת ביניהם, גם מלות כי עתה אינם מיושבות היטב לדבריו:
העמדתיך. ר"ל הסכמתי להעמידך עוד לבלי להענישך העונש החמור, בעבור הראותך את כחי, וענין כח ה' מבואר שהוא מדותיו ית', ככתוב (שלח י"ד) יגדל נא כח ה' ארך אפים ורב חסד ואמת וכ"כ רש"י ר"פ ואתחנן, את גדלך זו מדת טובך וכה"א יגדל נא כח ה'. וכ"כ רע"ס הראותך את כחי, כדי שתחזור בתשובה כי לא אחפוץ במות המת, ולמען ספר שמי ורבים תשיב מעון:
ולמען ספר שמי. ת"א בדיל דיהון משתעין גבורת שמי. ומלת ספר היא פעל סתמי (דאס מאן ערצאהלע) ולדעתי מלת ספר מן מי יספר שחקים (איוב ל"ח) שפירשוהו מלשון ספיר שהוא שם לאבן יקרה הבהיר מאד, וטעם יספר שחקים יעשה אותם בהיר כספיר טהור מעננים. וכבר כנו המקראות את השמים למקום השגחה העליונה ית', השקיפה ממעון קדשך מן השמים, ה' משמים השקיף על בני אדם, כאילו השמים הם חלונות ההשגחה, ועל מניעת השגחתו אמר קרא בדרך מליצה עבים סתר לו ולא יראה, כאילו עננים מכסים את השמים ומונעים ההשגחה, וזהו כשהוא ית' עומד מרחוק ויעלים לעתות בצרה ויניא את פועלי און לדכאות עניי העם על לא חמס. אמנם ע"י המשפט אשר יעשה ברשעים להענישם ולהושיע דלי העם הנדכאים, בזה יתגלה לעין כל כי יש משגיח עליון על מעשי בני אדם, וכאילו נטהרו השמים מכל עננים המונעים את ההשגחה. ושם אלהים תוכן ענינו המשגיח, כמבואר ריש בראשית (דער אללשויענדער, אללגעגענוואֶרטיגער) ולפי"ז למען ספר דומה למען הראותך דרישא דקרא (מיינען נאמען צו ערהעללען):
קולות וברד ותהלך אש ארצה. לדעת המפרשים קולות על הרעמים, ואש על הברקים (דאָננער אונד בליטץ), ויאמר רנ"ו שאין הדבר כן כי רעם וברק אחת הן ואיך יפסיק הכתוב ביניהם בברד שאין ענין לו עם שתיהן, וגם בעל הטעמים חבר קולות וברד בנגינה, והפריד מהן ותהלך אש ארצה, ומלבד זה אם לשונות של קול וקולות על הרעמים, יזכיר תמיד אצלו לשון רעם, כמו וירעם ה' בקול גדול (ש"א ז') ירעם אל בקולו נפלאות (איוב ל"ז) ירעם בקול גאונו (שם ל"ד) ובקול כמהו תרעם (שם מ') קול רעמך (תהלים ע"ז) מן קול רעמך יחפזון (שם כ"ו), אבל אם אין אצלו אחד מלשונות אלה של רעם הם על הרוב קול הרוח הבא עם הגשם וכן כאן וה' נתן קולות. קול רוח וסער (שטירמישעס געטאֶז) שבאו עם הגשם והברד, וקולות פירושו סערה, כי הסער מוליד קולות עצומות כשידחק להכניס ביסוד האויר, ובמצרים היו הקולות הללו למעלה מן הטבע קשות ומחרידות, לכן אמר קולות אלהי' וברד (לקמן כ"ח), קראו קולות אלהי', ואתה רואה שפרעה בבקשתו חבר גם הוא קולות וברד, ואם קולות הם רעמים, ואש הוא הברק, למה יזכיר הרעם ולא הברק וזה להפך, כי הברק הוא הממית לא הרעם, הנה התברר מזה כי קולות על הסער הסוער, והוצרך להיות גדול כזה, כי ירדו אבני הברד בכח גדול מאד כאלו הם מקולעים מתוך הקלע, ועי"כ שברו כל העצים הגבוהים והחזקים, כדברי הכתוב, ולכן יפה סמך הכתוב קולות לברד, ויפה סמכן בעל הטעמים בנגינה כי הכל ענין אחד, (והאש פלא בפ"ע שהיתה אש מתלקחת, שבערה בתוך הברד, כמו שיבא), וא"כ הברד לבדו עיקר הכל, ולחזק כחו חוברו לו הסער והרעש, ולכן באזהרה שקדמה לא זכר הכתוב רק הברד, ברד כבד מאד (לעיל י"ח), ולא זכר קולות ואש, ונכללו במליצת כבד מאד, כי קולות ואש גרמו זאת, וכן בצוותו על המעשה נאמר ויאמר ה' ויהי ברד בכל הארץ מצרים, זכר רק ברד לבדו, ואחריו שהוצרך לפרש איך היתה כזאת ששבר הברד כל עצי השדה ושחת שרשי האילנות, אמר וה' נתן קולות וברד ותהלך אש ארצה:
ותהלך אש ארצה. כי האויר הנלהב ירד לארץ בחוזק תנועת הברד המכביד עליו ברדתו למטה (רע"ס), ויראה שמטעם זה התי"ו חרוקה שלא כמנהג באותיות הגרון, מדבר באופל יהלוך (תהלים צ"א), כי בא להורות על החוזק והכבדות:
מתלקחת. לרנ"ו אינו לשון התלהבות כפי המתורגם (פלאממענדער בליטץ), כי הנגינה הפסיקה במלת ואש, וחברה מתלקחת בתוך הברד, אבל מתלקחת התפעל משרש לקח, והוא תואר לאש שלמעלה מן הטבע, וכמו שנמצא עוד הפעם במרכבה ענן גדול ואש מתלקחת (יחזקאל א') שהוא אש אלהי, לא שהתלקחה בענן כדברי המפרשים, והנה מצאנו לשון לקיחה בכל הדברים לבד אצל אש לא מצאנוהו בכל המקרא, לפי שכל הדברים פעם יקחו ופעם לא יקחו, עד"מ החרב אפשר שלא תצא שנים רבות מתערה ולא תקח כלום, ולכן כשהיא הורגת נאמר שלקחה, וכן בכל דבר, זולתי האש שלוקחת תמיד שאם אינה לוקחת איננה עוד במציאות, לכן לא תפול עלי' לשון לקיחה לבד בהתפעל שהיא על הפך הדברים, כמו יש מתעשר, וכן מתלקחת שאיננה לוקחת מאומה להעמידתה, וזה רק באש אלהי שאיננה צריכה לדבר טבעי שיעמידנה ותבער גם במים, וזהו שנאמר ואש, שהיה עם הברד אש, וחזר ופי' שהיתה מתלקחת בתוך הברד שהוא הפך טבע האש הנהוגה שלא תקח כלום במים, אך אש האלהית הזאת נראה כלוקחת במים, אך היא מתלקחת, שאינה צריכה לקחת דבר להעמידתה, והוא אש הפלא ופלא; ולשון רע"ס בחוזק תנועת הברד ברדתו כלהב האויר ונתן קולות וחוזק תנועתו היה בגדלו לקלקל הרך והקשה כאמרו כל עשב השדה הכה הברד ואת כל עץ השדה שבר:
בתוך הברד. לרבותינו אין פי' בתוך כמו בתוך בני ישראל, שהוראתו כמלת בין להבדיל בין שני דברים (צווישען), כ"א כמו כל אשר בתוכו, שיורה על פנימית הדבר ואמצעיתו (איננערהאלב), שהיו אבני הברד חלולים מתוכם ובפנימיותם היתה האש מתלקחת, כגרעין שבתוך קליפה של רימון. והיה האש נראית מבחוץ כנר שבתוך העששית. ועמ"ש בפקודי בפעמונים בתוך הרמונים:
חטאתי הפעם. פי' המפרשים עתה הפעם אני מודה שחטאתי, וא"כ לישנא קטיעא במקרא. ול"נ שהה"א כאן אינה להוראת ההתיחדות (בעשטיממטער ארטיקעל) להוציא פעם זאת מפעמים אחרים וליחד פעם זאת לחטא לבד, אבל היא ה"א המחלטת (אונבעשטיממטער ארטיקעל) כמו החכם עיניו בראשו, שענינו כל חכם, וכן הכהן המחטא בפ' צו וכמש"ש, וכן כאן הפעם כמו כל פעם. בכל התראה והתראה חטאתי במיאוני ליענות מפני ה' ולשמוע בקולו, ויב"ע אמר בתרגומו וברם אנא ועמא חייבין בכל מחתא ומחתא:
העתירו אל ה' ורב. מלת ורב הוא תאר אליו ית' (גראסמאֶכטיגער) כמו גדול אדונינו ורב כח (תהלים קמ"ז) מושיע ורב (ישעיה י"ט כ'), כי במכה זו הכיר פרעה רב כחו ית', וכמו שאמר לו משה בעבור הראותך את כחי. מלת ורב המוטעם בז"ג מחובר לקודם אליו העתירו אל ה' דמוטעם בז"ק, כטעם כשלחו כלה (בא י"א א') שטעמו כאשר ישלח כלכם ישלח, והוא מוטעם גם כן בז"ג אחר ז"ק. ואונקלס שתרגם וסגי קדמוהי רוח, כוונתו ג"כ לפרש מלת ורב כתאר אל ה', כלומר הרב להושיע ולהמציא רווחה. והמחבר ורב עם מהיות ומתרגם (דאס עס גענוג געוועזען זייא) אינו נכון, גם המ"ם שבמלת מהיות יורה על שלילת הוי' כתרגום אונקלס דלא יהון. ועי' רא"ם כאן על דברי רש"י. ומצאתי במגיד מישרים למהרי"ק פ' בלק, ויגר מואב מפני העם כי רב הוא, דחילו מבני ישראל משום דארגישו דאינון מתדבקין בשליטא רברבא דשליט על כל סטרין. רב היינו רברבא והוא רמז לייחודא קדישא:
אפרש את כפי. לא יתכן שיעלים התפלה העיקרית ויזכיר פרשת כפים לבד שהוא כטפל אל העיקר, לכן נ"ל כי לשון פרישת כפים משמעותו ג"כ תפלה, כמאמרם (ברכות ט"ז) בשמך אשא כפי זו תפלה, כי גב היד והרגל נקראו כף לפי שהם נכפפים, והכפיפה היא ג"כ סימן הכנעה, לכן על הנכנע בנפשו ושפל ברוחו נאמר כפף נפשי (תהלים נ"ז) זוקף כפופים, וההכנעה היא בעצמה התפלה. וכן נפתולי נפתלתי (ויצא למ"ד) פירש"י לשון תפלה ע"ש עקושי השתחויות ופתלתולי הכריעות הנעשים בתפלה שמקורם הכנעה נפשית ושפלה פנימית. ולזה נקראה התפלה עבודה ועבדתם את ה"א זו עבודת התפלה שהיא בלב, להיות כעבד נכנע לפני אדון כל ית'. ובלשון ארמי ישמש מצלי על השפלת הקומה למטה, כי נפלי על אפייהו מצלי אצלויי (ברכות ל"ח), וישמש גם על התפלה לא הוי מצלי אלא ביני עמודי. ובדרך זה מלת אפרוש ענינו הדבור, כמו כסיל יפרוש אולת (משלי י"ג) שענינו גלוי ופרסום הדבר ע"י דבור פה (ע"ש רש"י), ובמדוייקים הוא בשי"ן שמאלית. ולזה ת"א ויב"ע אפרוש את כפי אפרוש ית ידי בצלו, ואין זה מהם הוספה על לשון המקרא כ"א ביאור המכוון. וראיתי להרא"ש שכ' דלענין הסרת הברד שאינו רק בשב ואל תעשה, כמו שנאמר הקולות יחדלון לא הוצרך תפלה רק רמז בעלמא, ובפרישת כפים זולתי תפלה יספיק. ואין זה נכון כי בכל מקום ענין פרישת כפים המכוון בו תפלה:
והפשתה והשעורה. לא ידעתי למה נכנסו שני פסוקים אלה במקום זה טרם השלים דבר משה בתפלתו וסור הברד, ויראה שהם דברי משה אל פרעה שאמר להם ידעתי כי טרם סור המכות תיראון ואח"כ תשנו באולתכם, אבל הפשתה והשעורה נכתה והחטה והכסמת שהם לכל חיתכם לא נכו במכה זו, והם ביד אלהי' לאבד אותם מכם אם תשובו ותחטאו לפניו (רמב"ן), והלך בדעת ראב"ע לפרש מלת טרם כטעם קודם (דלא כרש"י), לכן פירש טרם תיראון טרם סור המכה תיראון; אמנם לפירושו, שאין מאמר זה רק לאיים עליו במה שיוכל להענש עוד, היה די במאמר והחטה והכסמת לא נכו, אמנם מאמר והפשתה והשעורה נכתה הוא ללא צורך. לכן יותר נכון מה ששמעתי לפרש מלת טרם, כרש"י שפירושו עד לא, וכן ת"א (והרוו"ה בבראשית כבר הצדיק דעת רש"י בזה) וטעמו ידעתי כי עוד לא תיראון מפני ה'; וטעם מניעת יראתם את ה' היא, יען שהפשתה והשעורה לבד שכבר ביכרו ועומדים בקש ובגבעל הם לבד הוכו, והחטה והכסמת שהם רכות עדיין והיו יכולים לעמוד נגד הקשה לא הוכו מן הברד, וזה האות לכם שהיא מכה טבעית לא שמימיית. וזה הודיע להם משה, ידעתי מניעת יראתכם את ה', וגם ידעתי סבת מניעת יראה זו, בראותכם שהיא מכה עפ"י דרך הטבע. ולפי"ז וי"ו והפשתה משמשת התייחסות הסבה אל המסובב וכטעם מלת יען, ע"ד לא ירבה לו נשים ולא ישיב, שהוי"ו משמשת התייחסות המסובב אל הסבה וכטעם מלת למען:
אביב. וכן אמר בעומר אביב קלוי באש והוא בא מן השעורים, ונקרא חדש הראשון חדש האביב כי בניסן השעורים קרובים לבשולם בארצות ההם, ומכל זה נראה שאין אביב כ"א בשעורים שלא הגיע עדיין לגמר בשולם, וכן לא נמצא עוד במקרא במין דגן אחר, ועודנו באבו, ובאבי השדה גם הם מענין זה, וכן לראות באבי הנחל, לראות הפרחה הגפן כל זה בניסן שם; והמתרגמים חדש האביב (אֶהרען-מאָנאט) לא תרגמו יפה, כי גם של חטה ושאר מינים קרוי שבלים, והם אינם מתבשלים עד פרוס עצרת בא"י וסביבותיה, אבל אביב הוא בשעורים לבד (מאָנאט דער גערסטען רייפע) כ"כ רל"ש:
לא נתך. פרשוהו לשון יציקה, כמו כהתוך כסף בתוך כור, ומטר לא יצק ארצה. והנה באמת אין נתך ויצק ענין אחד והפוכים הם זה מזה, יצק על נוזלים שיוצקים אל כלי או על בשר אדם, כמו אשר יצק מים על ידי אלי' וכן כלם, ונתך על דברים מקשים שמתיכים ע"י האש ונעשים נוזלים, ותרגום יצק (גיסען), ותרגום נתך (שמעלצען), והמתרגמו (שטירצען) אינו נכון, ולפי האמת יתורגם (קיין רעגען שמילצט מעהר צור ערדע), וכאשר יאמר רנ"ו, מוסכם הוא בענין התהוות הגשם בשמים הוא כי אדי המים הדקים והקלים העולים תמיד למעלה ע"י חום השמש, בבואם אל האויר העליון משתנה צורתם מצורת מים, כי מתקשים מאד, והאש מתיך אותן האדים הקשים והוא גורם להם המסה ונזילה, ואמר קרא, ומטר לא נתך ארצה. בתפלת משה הלכה לה האש היסודי הזאת מאויר מצרים, ולא התיכה האדים המוקשים כדי להוליד הגשם; ומטעם זה קראו ג"כ רבותינו ענין הגשם בשם גבורות, מזכירין גבורות גשמים בתחית המתים (ברכות ל"ז), קראום גבורות לפי שנעשה ע"י גבורת אש, כי כל לשון גבורה נופל על דבר המתגבר על דבר זולתו ומחלישו ומדכאו, כענין וגבר ישראל, גבורת מלחמה, וכן גם על דברים שאין בהם רוח חיים, אם המים מתרבים ועולים עד מעל ההרים ומכסים אותם נאמר חמש עשרה אמה מלמעלה גברו המים ויכסו, וכן האש כששולט בנשיאים ומתיכם למים תקרא ג"כ גבורה. עמ"ש בבחקותי בונתתי גשמיכם:
